<h1>ספר התרומות שער ס"ד חלק ב'</h1>
<h2>דף ח:</h2>
והיכא שמחייב עצמו בדבר שאינו מצוי אצלו ואינו ברשותו מחייב, ואע"ג דתניא [ב"מ ט"ז ע"א] מה שאירש מאבא מכור לך ומה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום, אלמא כל דבר שאינו בעולם א"נ איתיה בעולם וליתיה ברשותיה בכל אלו לא קנה, ה"מ במכר ובמתנה אבל בלשון חיוב יכול לחייב את עצמו כל מה שירצה אפילו בדבר שלא בא לעולם, ואפי' בדבר שאינו מצוי בידו, כדאשכחן גבי מאן דמשעבד לחובו מה שיקנה [ב"ב קנ"ז ע"א] כדקי"ל מה שאקנה דמשתעבד לחוב. ובלשון מתנה ומכר לא מהני וכדאסיקנא שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשו קנה, ואסיקנא בב"מ דההיא כר"מ אזלא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולית הלכתא כוותיה, ואפ"ה במשתעבדנא הלכתא, לא מבעיא היכא שכתב בשטר החוב מודה אני לפלוני שאני חייב לו כך וכך מדות של פירות שיש לו בידי שהוא חייב, אע"פ שלא כתב שקבלם ממנו הרי הוא מודה מ"מ שהוא יודע שיש בידו משלו כך וכך לפיכך נתחייב בהן, כדגרסינן [גיטין מ' ע"ב] האומר נתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא כתב ולא נתן הודאת בעל דין כמאה עדים דאמי. אלא אפילו אומר הוו עלי עדים דאנא מחייבנא נפשאי קדמיכון השתא בקנין זה לפלוני כך וכך, אע"פ שאינו עכשו מצוי בידו אע"ג דליתיה הודאה מחייב, דלא [גרע מערב] דלא מקבל מידי ומשעבד נפשיה בקנין אפילו לאחר מתן מעות [ב"ב קע"ג ע"ב]. ודוקא דמאן דמחייב הוא מחיל שעבודו ואחריותו על מאי דמשעבד ליה, אבל נתן לו דבר שאינו מצוי בידו כיון שהמתנה אינה מתנה אע"פ שכתב לו שעבודו על שדה פלוני או קבל מעות אחריות על כל נכסיו לא יתחייב כלום. וכן מצינו בתשובה לרי"ף ז"ל וז"ל, ראובן (תבע) [כתב] לשמעון בשטר מאה זהובים וכתוב בו קנה מחמת שנתתי לו מאה זהובים וכתוב בו שעבוד כל נכסיו שיגבה מהם מאה זהובים אלו, וכשתבעו בהם טען שבזמן שכתבם על עצמו לא היו לו מן הזהובים כלום ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וגם העדים אומרין שלא היו יודעין אם היה לו אצלו מהם כלום או לא, והשיב שמעון ואמר אין אני משגיח עכשו לדברי העדים, שכיון שחתמו נעשה כמי שנחקרה עדותן וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ועוד שהרי שעבד כל נכסיו לממון זה. תשובה כך ראינו שאם אותן זהובים שנתנם בקנין במתנה או באותו מקום הוא מטבע והם נושאין ונותנין בו כדרך שעושין במטבע של כסף הרי אותה הקנאה של אותה מתנה בטלה, דקי"ל אין מטבע נקנה בחליפין [ב"מ מ"ו ע"א] ואין אנו צריכין לראות הישנן ברשותו, אבל אם אין נושאין ונותנין בזהב באותה מדינה הרי הן ודאי פירא ונקנין בחליפין, אלא שצריך להיותן ברשותו בשעת קנין. ואם אין הדבר ידוע אם היו אצלו באותה העת אם לאו על התובע להביא ראיה, דקי"ל המוציא מחברו עליו הראיה. ואין הולכים אחר האומד, שיש עשיר שיש לו זהובים ויש עשיר שאין לו זהובים. ומה שטען שמעון אין אני משגיח עכשו על דברי העדים שנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, טענה זו אין בה ממש, שעדים אלו לא העידו על הזהובים שראו שהם ברשותו ועכשו חזרו בהם אלא על הקנאת הנותן בלבד העידו ואין כאן חזרה. והדין עכשו בזה המעשה כך הוא, שאם טען שמעון טענת בריא ואמר ראיתי אותן זהובים שהם ברשותו וראיתי ונתברר לי שהם שלו ישבע הנותן שלא היה ברשותו באותה שעה כלום שבועת היסת, ואם בעל השטר אינו יודע אלא בטענת שמא על זה מחרימין לו חרם סתם על מי שנתן לו זהובים במתנה והיו ברשותו וכחש בו, והשעבוד ששעבד לו אינו כלום, דלא יהא אלא משכון שמשכן לו זהובים אין כאן משכון אין כאן [קדושין ח' ע"ב], וכ"ש השעבוד שהוא פחות מן המשכון אינו מועיל לו כלום. ומה שכתבתם אם טען ראובן ואמר כבר נתתים לך ושמעון מכחיש ואומר שטרך בידי מאי בעי, כך נראה לי, שרואים אם ראובן יכול לומר שלא היו ברשותו באותה שעה כי אמר ליה נתתים לך מהימן, ואם אינו יכול לומר לו לא היו אצלי [ב]אותו עת מתוך שיש עדים מעידים שהיו לו זהובים באותה שעה אינו יכול לומר נתתים לך, משום דא"ל שטרך בידי מאי בעי. וגמרינן לה להא מילתא מהמפקיד אצל חברו בשטר ואמר החזרתים מהימן מגו דאי בעי אמר נאנסו [ב"ב ע' ע"א], ולא מצי למימר ליה שטרך בידי מאי בעי אלא מהימן ובשבועה, והאי שטרא נמי הכי דיניה, אלא ששבועת הפקדון דאורייתא ושבועת המתנה בהיסת, ע"כ. וכתב הראב"ד ז"ל בתשובה אחת על אשר שאלתם כי שמעתם שלא ישרה בעיני תשובת הרי"ף ז"ל, הזכרתני ונזכרתי שלא ישרה בעיני מטעם כי האומר נתתי כך וכך לפלוני הודאה היא ולא הקנאה, ומה שהודה על עצמו שנתן אין בודקין אחריו איך נתן, ואם הקנה אותם על ידי אחר ונשארו אצלו הזהובים ונעשה עליהם שומר שכר או לוה וכתב לו אחריות עליהם בקנין מנה יש כאן ושעבוד יש כאן. וכן בשאלה אשר שאלתם כתוב בה הקנתי לו אגב קרקע מאתים דינרין אלו הרי שזכה אותם ע"י העדים שקנו מידו בזכיית הקרקע וזכיית המעות הרי הודה על עצמו שהקנהו הקרקע והמעות נשארו בידו שלא יגבה אותם עד יום פלוני וכתבו לו אחריות עליהם חוץ מזה שהרי כתוב בה מאתים דינרין אלו שהן בעין וקנה אותן מיד ונשארו בידו ונעשה עליהם ב"ח וכתב עליהם אחריות שיגבה אותן לזמן פלוני והממון נקנה והאחריות קיים. ואני איני כדאי להשיב על הרי"ף ז"ל אך הדיין יחוש לעצמו, ע"כ. ואיכא דקשיא להו למה שכתב הרי"ף ז"ל שהמשכון אינו מועיל למקנה מה שאינו מצוי בידו, שהרי פסק הרב בהלכותיו [ב"מ ס"ו ע"ב] דכי אמרינן אין אדם מקנה לחברו דבר שאינו ברשותו היכא דלא תפיס לההוא מידי דאקני ליה וקא תבע ליה אבל אי תפס תפס, ומסתייעא ליה ההיא דרב נחמן דאמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה. וניחא להו דלא מיקרי תפס אלא כשתופס הדבר שהקנה לו אבל המשכון הרי לא הקנה אותו והתפיסה אינה מועלת לו כלום, דהא לא תפס מאי דאקני ליה, מאי קאמרת הא דאית ליה משכון דשוי כנגד מה שהקנה לו, הא לאו מילתא היא, דהא איכא טעמא דמנה אין כאן שעבוד אין כאן, והא נמי מה שהקנה אין כאן ותפיסת המשכון נמי אין כאן.
